<h1>ארחות חיים הלכ' טרפות סימן מ'</h1>
<h2>דף נא.</h2>
כתב הר' יהונתן ז"ל בפירושיו בפ' שור שנגח את הפרה ורסוק איברים משום מיתה נאסר ולא משום טרפות דהא קיימא לן דטרפה חיה ומרוסקת אינה חיה אפי' יום וחצי עכ"ל. זה הכלל כל בהמה שלא שהתה מעת לעת ושחטה טרפה ולא תועיל לה שום בדיקה כך כתבו ז"ל.
ואם נפלה אבן על גבי בהמה כתב הראב"ד ז"ל שאם נפלה מגבה פחות מעשרה אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפילת הבהמה עצמה (אלא) [ולא] אמרינן שמא כשהבהמה נופלת חי נושא את עצמו ולפיכך אין לה חבט בפחות מעשרה אבל כשנפל אבן עליה לא. וזה תמה כי מי יוכל לתת קצבה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה.
בהמה שמגררת רגליה אין חוששין שמא נתרסקו איבריה או שמא נפסק חוט השדרה אבל אומ' שגרונה הוא דנקיט לה והוא חולי הנקרא דמפ"א. וכתב הרשב"א ז"ל בד"א (בשנודע שלא נפלה) [בשלא נודע שנפלה] אבל אם נודע שנפלה חוששין לה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם כח נפילתה ע"כ. הפילוה אחרים ואמדה נפשה אע"פ שנפלה בכח ונשמע קול נגיחה אין חוששין לה לפי שנועצת צפרניה ונעזרת. וכן אם הפילוה על מתניה אין חוששין לה לפיכך גנבים שגנבו טלאים והשליכום אחורי הגדר אין חוששין להם שנשמרים אותן שלא יתרסקו כדי שילכו לפניהם וחזקה על מתניהם השליכום אבל אם החזירום חוששים להם שמתכוונים להחזירן שלמים ונזהרים בהשלכתן. ויש כותבין אם מחמת תשובה החזירום אין חוששין [להם שלא יזוקו אם ישובו בתשובה שלימה. בית הרחם) אין בו] משום רסוק איברים פי' בצאת הולד מבית הרחם שנופל לארץ או אפילו נולד בקושי גדול ובדוחק אין חוששין משום רסוק איברים בזה ומותר לשחטו מיד אם נודע שכלו לו חדשיו וכן ביאר הרשב"א ז"ל.
הכה הבהמה על ראשה והלכה המכה כלפי זנבה או שהכה אותה כלפי זנבה והלכה על ראשה או אפילו הכה אותה על השדרה אין חוששין לה. אם יש במטה חוליות חוששין לה. וכן אם הגיע ראש המטה לאמצע השדרה או שהכה אותה לרוחב השדרה חוששין לה. ויש שכתבו שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכאה חוששין שמא במקום שנפסק המקל עושה מכה רבה בראש השרביט.
<h2>דף נא:</h2>
בית המטבחים אין חוששין פי' מי שהרביצוהו לשחיטה אע"פ שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו אין חוששין לו מפני שנועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ וכן מצינו בירושלמי [סנהדרין פ"ו ה"ז] ביומוי דר' פנחס חבטין תורא בחילא פי' חבטוהו בבית המטבחים אמר להון בחייכון שרון ליה פי' התירוה מקשריו ונראה אם יברח שרו ליה וערק ברוך שבחר בדברי חכמים דאמרי אילין דחביטין תורא בחילא אין בו משום ריסוק איברים.
וכל מי שאין חוששין לו שוחטין אותו מיד ואין צריך בדיקה. וכל מי שחוששין לו אם שחטו צריך לבדוק כל החלל מקדקדו עד הירך. ואם נמצא בו טרפות מהטרפיות שמנינו או נתרסק אבר מן האיברים שבפנים ונפסדה צורתו טרפה. ואפילו נתרסק אבר מן האברים שאם נטלו כשרה כגון הטחול והכבד והכליות הרי זו טרפה לפי שהרסוק מכאיבה יותר מהנטילה והנקיבה חוץ מבית הרחם שאם נתרסק הרי זו מותרת כך פסק הר"ם במז"ל וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל וי"א שאין לבדוק בהכאתו רק באותו אבר אשר הוכתה בו אבל אין חוששין לשאר האיברים בהכאת אבר אחד. ולפי דעת בעל ההשלמה ז"ל אינה נטרפת ברסוק אלא באיברים שנטרפת בהן בפסיקתן או בנקיבתן.
נחבט על פני המים אם שט מלא קומתו מלמטה למעלה אין חוששין לו. ואפילו מלמעלה למטה אם מהר לשוט עד שקדם תבן או קש על פני המים אין חוששין לו וכן אם היו המים מכונסין שאינן נוזלין כגון קצת האגמים בכל צד שישוט מלא קומתו דיו.
עוף שנחבט על דבר קשה כגון כרי של חטים וכיוצא בו כגון גלימה מתוחה שאינה כפולה ורשתות שיש בהם קשרים ודק של פשתן ופשתן שהודק ולא נופץ וחריות של דקל ואבק דרכים וחול הגס ושעורים ומיני קטנית אם עומדין בכלי וכיוצא בו חוששין לו. ואם נתחבט על דבר רך כגון צמר וכיוצא בו אין חוששין לו.
<h2>דף נב.</h2>
נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה ונתחבט פי' שדרך הציידין שמושחין דף אחת במשיחה שקורין וישק ומעמידין הדף במקום גבוה בראש אילן וכיוצא בו ממקומות שעופות רגילין בו וכשבא העוף לשכון שם נדבק ונאחז בכנפיו ומתחבט שם עד שנופל לארץ ומתרסק בנפילתו. ואם נאחז באחת מכנפיו בלבד אין חוששין לו לפי שפורח בכנף שני ונסמך שלא יפול בחזקה אבל אם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט ונפל חוששין ואם עמד והלך או פרח אין צריך כלום.
